רוצה לדעת מה קרה עם החיים שלי בארבעה חודשים האחרונים? לא..?
לא נורא. אני אספר בכל זאת.
אז אם יצא לך (אף אחד) כבר להיות בדף שלי ויצא לראות פוסטים. אתה כנראה יודע מה קרה בערך.
אבל אני אזכיר לך בכל מקרה.
מחנה קיץ בקנדה של חודש וחצי~
עברתי לקצה השני של הארץ~
וזהו בערך. אני עומדת לפרט. אבל זה מסכם את הדברים בכללי.
אז אני אתחיל דווקא עם השני. עברתי לקצה השני של הארץ. כן.
שתבין, גרתי בצפון. ועכשיו אני גרה בערבה. אמא שלי גרה בצפון, אבל אבא שלי החליט שעוברים לפאקינג ערבה...!
אבל את האמת שנכון לעכשיו סבבה פה (בוא נסתכל על הכוס המלאה כמו שאומרים *ציניות גמורה*)
לא אבל באמת, יש לי חברים. אנשים שאני יושבת איתם בהפסקות.
אני לגמרי נכשלתי במבחן הראשון שהיה ביום חמישי במתמטיקה (אתה יודע מסורת)
אני אוהבת את המגמות שאני נמצאת בהם. קיבלתי טלפון חדש. האנשים פה ממש נחמדים.
ממש כיף לי שיש לי שעת אפס כל יום ואני חוזרת בחמש.
אבל כמו שכבר אמרתי, נחמד פה.
כלומר... כן אני צריכה לנסוע שש שעות כדי לראות את אמא שלי ועכשיו אני רואה אותה רק פעם בחודש.
וכן... כל החברים הממש טובים שלי הם שבע שעות נסיעה מכאן.
וכן... אני רחוקה מהכל (חוץ מאילת)
וכן... אני גרה בקרוון עד שהקיבוץ יחליט להביא לנו בית.
וכן... בית הספר לא אוהב את זה שאני נוסעת לאמא שלי, מעדיף שזה יהיה בדווח זמן יותר גדול.
וכן... חזרתי להרגיש לא כל כך טוב עם עצמי.
אבל למי אכפת נכון?! אני פשוט אסתום את הפה ויחייך. כי החיים שלי פשוט מ-ו-ש-ל-מ-י-ם-!!
אוקי.... מספיק. אני בטוחה שבאמת לא אכפת לך.
אני אעבור למשהו קצת יותר משמח. מחנה הקיץ.
אז היה שם מדהים, ופגשתי הרבה אנשים מגניבים.... והרבה חברים...
שבניגוד אליהם, אלה שגרים בצפון נראים לא כל כך רחוקים.
אני רוצה לחזור לשם. אני גם אחזור. בתור מדריכה. ואם אני לא אצליח לפני הצבא אז אחרי.
אני שמרתי על קשר עם כל מי שנתן לי את המייל שלו או המספר וכל מי ששלח לי הודעה כי אני נתתי לו את שלי.
בסוף המחנה בכיתי כמו שלא בכית הרבה זמן. רק המחשבה שאני לא אראה יותר בחיים את רוב האנשים שם...
אני מתגעגעת לכולם..
זאת פשוט הבעיה. אני מגעגעת... לכולם. להכל.
אבל מצד שני... לכלום.
אני רוצה לחזור לשם. אני גם אחזור. בתור מדריכה. ואם אני לא אצליח לפני הצבא אז אחרי.
אני שמרתי על קשר עם כל מי שנתן לי את המייל שלו או המספר וכל מי ששלח לי הודעה כי אני נתתי לו את שלי.
בסוף המחנה בכיתי כמו שלא בכית הרבה זמן. רק המחשבה שאני לא אראה יותר בחיים את רוב האנשים שם...
אני מתגעגעת לכולם..
זאת פשוט הבעיה. אני מגעגעת... לכולם. להכל.
אבל מצד שני... לכלום.
פשוט.... נכון?
;){kind=link}