ההגדרה הזאת.

אחד מהם הוא ספר מחזור,  וביקשו מכל תלמיד לכתוב כל מני דברים.

שם כינוי, אוייב מושבע, כוח, חולשה וכאלה.

אז אני חשבתי מה לכתוב, ושאלתי את המורה שלי לפיתוח קול מה לכתוב בחלק מהקטגוריות, ובקטגוריה של חולשה היא אמרה "החולשה שלך זה שאת מוותרת"

וזה משהו שיש לי בעיה איתו... והתחלתי לתהות אם רוב האנשים החיים שלי רואים אותי כבנאדם וותרן. 

אני יודעת שאבא שלי רואה אותי ככה, ומחנך וכנראה כל המורים.

ובטח החברים והמדריעות והאנשים מסבבי גם רואים אותי בתור אחת כזאת.

אני לא אוהבת את ההגדרה הזאת "את מוותרת". אני לא מוותרת, לא וויתרתי. פשוט, העדיפויות שלי השתנו.

במקום "להצליח בחיים", ולסיים בית ספר ולעשות בגרות מלאה, או בגרות כלשהי... במקום ללכת למלא דברים, ולמסיבות ולפגישות ולכנסים. 

אני מנסה להמשיך, להישאר פה. להישאר בחיים.

לא, אני לא יכולה לנסות יותר חזק.

אני באמת מנסה, לקום בבוקר, לאכול. להתקלח לצאת החוצה. 

להסתובב עם חברים, לדבר עם אנשים. לעשות בגרות בכמה דברים פשוטים.

כל הדברים הקטנים שהיו כל כל קלים הפכו להיות בלתי אפשריים.

אבל אף אחד לא רואה.... נכון?

זה לא ממש משנה... כי זה לא מספיק, זה אף פעם לא מספיק.

אם באמת הייתי מוותרת, הכל היה הרבה יותר פשוט... הכל פשוט, לא היה. אני לא הייתי... ולא יהיה לי כואב, ולא יהיה לי קצת אכפת, ואני לא אחזיק את עצמי בקצה של הצוק הזה יותר, ואני לא אסבול. והם יבינו.

אבל אני לא. אני לא מוותרת.

ובכל זאת, אנשים אומרים שאני לא מנסה, שאני מוותרת. 

הרבה פעמים זה בסוג של בדיחה, וגם אני מתבדחת על זה כי פשוט כולם עושים את זה.

איך שהפכתי מתלמידה מצטיינת לאחת שלא עושה בגרות בכלום.

איך שהפכתי בנאדם שעושה מלא דברים, למישהי שמעבירה את הזמן בלבהות בתקרה.

איך שאני תמיד נשמעת עייפה, איך שהשקיות מתחת לעיניים שלי הכפו להיות כל כך גדולות.

איך שאני כזאת ואיך שאני ככה.

איך שאני מוותרת, איך שאני נכשלת. איך שאני לא מנסה.

אבל... קשה לי עם ההגדרה הזאת.