דברים טובים באים מכל הכיוונים.
ואז בום משהו בה ומחרב הכל. נכון? זה בטוח קרה גם לכם. ואם לא, כיף לכם.
למה זה תמיד חייב לקרות? משהו רע שהורס הכל.
אז בואו נתחיל בתחילת שנה.
אני, כמו כל מתבגר בעולם כולו בערך, הייתי במצב לא כל כך טוב.
זה לא היה דיכאון, או לפחות נראלי. אבל לא היה לי כיף. כאב לי רוב הזמן.
והרגשתי לא טוב.
ילדה חדשה הגיעה לכיתה והתחברתי אליה מאוד. ואני וחברים שלי משנים קודמות גם עלינו כמה מדרגות בסולם החברות.
ואז הגיע קו הזינוק (שזאת תכנית מנהיגות) התקבלתי לתכנית עם עוד 26 ילדים חוץ ממני.
וגם שם פגשתי אנשים מדהימים. חלקם היו איתי בכיתה חלקם איתי במגמה וחלקם לא הכרתי בכלל.
גם אם זה לקח קצת יותר זמן התחברתי אל כולם ורק לחשוב עליהם עושה לי הרגשה טובה.
השנה הייתי מדריכה במושב שלי וממש נהנתי. אומנם לפעמים הילדים היו מעצבנים.
אבל היה לי כיף.
וגם הלהקה שאני בה כבר שנתיים, היה לנו הרבה הופעות ויש לנו הרבה שירים חדשים.
וכל כל כיף היה להיפגש איתם כל יום ראשון.
ואפילו בבית ספר היה לי כיף, לא כי יש לימודים. יש תחרות של רובוטיקה שהבית ספר שלי משתתף בה.
ואומנם היינו צריכים להישאר בבית ספר עד 10 בלילה במשך חודשיים. ולא ישנו כמו שצריך.
אבל זה היה כיף!
ואני יכולה להגיד עכשיו בסוף השנה, שאני שמחה במקום שאני נמצאת בו. אחרי 15 שנים. סוף סוף אני שמחה עם עצמי ועם איפה שאני נמצאת.
ומה קורה עכשיו? למה הפוסט הזה בכלל פה...?
אני כותבת את זה כי אבא שלי החליט לעבור מקום שוב. ולא סתם... לקצה השני של הארץ.
וניסיתי לבקש שלא, שנתיים זה לא הרבה, רק עוד קצת. שיתן לי לסיים תיכון. להיפרד מכולם כמו שצריך.
ניסיתי להציעה רעיונות. ניסיתי וניסיתי....
נשארו רק שנתיים עד שאני מסיימת לימודים. נשארו לי שנתיים עם החברים שלי. נשארו לי שנתיים עם בית הספר והתחרות.
והשנתיים האלה הצטמצמו לחודש בדקה אחת. בשנייה אחת בודדה.
בשנייה הזאת הבנתי שכל מה שהשגתי השנה הולך לפח. שוב פעם מקום חדש. שום פעם להיפרד מכולם.
שוב פעם ההרגשה הכבדה הזאת בלב. אבל הפעם היא הרבה יותר כבדה. כי הפעם באמת כיף לי...
למה תמיד..? למה תמיד חייב לבוא הדבר הזה שמחרב הכל.
;){kind=link}